dbd450_1d8b23bced6743649e2743c679c7e1e9-mv2_d_3264_2448_s_4_2

בין תקווה ל”יאוש” בסוף החיים

כמטפלים אנו אלה שעוזרים בתהליך הריפוי, בהתמודדות עם משבר, קושי, כאב וחולי, נקודת המבט לאורך כל הדרך היא אופטימית, מעודדת, מכילה , אמפטית ומכוונת לריפוי ושמירה על איכות חיים מיטבית. אך בחיים כמו בחיים גם כשנטפל במכלול בגוף בנפש וברוח , נתייחס לאדם בכל רבדיו, נתיחס בתהליכי ההחלמה גם למשפחתו חביריו, עסוקיו, מהוויו, אהבותיו, חלומותייו ורצונותיו, גם אז כשכל כוונותינו טובות, מלאות תקווה ומכוונת לריפוי, גם אז יש מקום בו הטבע חזק מאיתנו, גדול מהרופא, מהאחות, מהמיילדת, מהפסיכולוג, מהתרפיסט, מהעובדת הסוציאלית, מהחבר הקרוב, מהמשפחה ומהמטופל עצמו, המקום בו הטבע והטבעי מתחברים, החיים הם חלק ממעגל טבעי בסופו יבוא המוות ולאחריו יחלו חיים אחרים. בתרבות שלנו ובחיינו אנו מתאלמים ודוחים ככל האפשר את ההתמודדות עם נושא המוות, אנחנו לא רוצים לדבר עליו, מכחישים את קיומו, מיחסים לו מקום כואב, בלתי נתפס, מפחיד, רחוק, לא קשור אלינו ולא מדברים אליו. במסגרות הטיפוליות חלק חשוב בטיפול הינו הדרכת מטופל, לפני ואחרי ארועים משמעותיים שהוא עובר, לפני ואחרי לידה, הדרכה לפני ואחרי ניתוח, הדרכה להנקה , הדרכה לניהול אורח חיים בריא, הדרכה לחולי סכרת וכדומה. אך לא מצאתי בכל שנותיי כאחות וכמדריכה בסיעוד תוכנית הדרכה למטופל ולמשפחה לקראת מוות. הרבה ממקרי המוות אינם צפויים ובאים בהפתעה אך לא כולם, אני מאמינה שמטופלים שחווים את חווית הידיעה שהמוות שלהם הוא עניין של זמן, שאגב נכון לגבי כל אדם משום שכולנו בריאים וחולים לא נדע את מועד המוות שלנו וכולנו יודעים שזה עניין של זמן, אך אלו שחלו ויש סטטיסטיקות לגבי מחלתם יותר חשופים למועד המוות הקרב, ידיעה זו לרובם היא מפחידה, קשה ומבודדת ויתרה מזאת לא מדוברת. חוסר התקשורת במקום הזה יוצר כאב גדול יותר, פחד ותחושת בדידות קשה הן של האדם שחלה והן בקרב הקרובים לו והמטפלים בו. אני כותבת את המסמך הזה מתוך הדילמה האישית שלי כמטפלת שמעוניית לתת תקווה למטופלייה ולאפשר חיים מלאי אושר בריאות ושמחה לאורך כל הדרך, אך גם מבינה שיש את הרגע בו כוחות הטבע גדולים מאיתנו ממני ומהמטופל ולדעתי חשוב לא פחות ללמד ולהדריך ולהכין אנשים גם לשלב זה בחיים, מה זה מוות? מהי גסיסה? מה הם סימנים המבשרים שהמוות קרב? האם ניתן למנוע כאב? האם מוות כואב? האם לדבר אם מטופלים על המוות שלהם? האם זה שלא נדבר זה עוזר? האם כשיש הכנה למוות המשפחה והמטופל חווים חוויה מעצימה יותר מאשר כואבת? האם היכולת לפתוח את מקום ה”טאבו” שלא מדברים עליו וכל אחד נמצא בו לבד ובודד, האם האפשרות לשתף במקום הזה מקלה? כיצד ניתן ומתי נכון לדבר בלי ליצור “יאוש” או תחושה של “הרמת ידיים”? האם דווקא פתיחות והיכולת לדבר על המוות יאפשרו כוחות מאחר ותחושת הבדידות והלבד פוחתת? אלו שאלות גדולות ולא התיימר לומר שיש לי תשובה אליהם, מחוויותי האישיות ומניסיוני, אחד המקומות הקשים לאדם הוא המקום של חוסר הידיעה שם תמיד הוא מחפש את התשובות, לדעתי חשוב לצמצם ככל שניתן את חוסר הידיעה בנושא המוות ואיך מדברים עליו? לדוגמא לאפשר לצוותים רפואיים לדון בנושא וללמוד אותו יותר זמן ויותר לעומק ממה שהוא נלמד כיום בתוכנית הלימודים, כאשר צוות המטפלים ירגיש נוח לדבר על המוות בצורה פתוחה, עדינה, חומלת ונכונה, יתאפשר שיח ותקשורת מעצימה בן המטפלים והמטופלים, מה שקורה פחות היום. הרבה משפחות חוששות לדבר עם בן משפחתם על המוות כי אם ידברו אולי זה אומר שהפסיקו לתת תקווה לחייו והם לא רוצים לאבד תקווה בפניו, גם המטופל חושש לדבר פן משפחתו תחשוב שהתייאש , גם צוות רפואי נוטה לטפל בכל מחיר ולא לאבד תקווה. האם לדבר על המוות זה אומר שהתייאשנו? היכולת של צוות מטפל לדבר בצורה פתוחה וכנה בנושא סוף החיים תאפשר למטופל ולמשפחתו לדבר ולא לחוש בדידות , תאפשר להם לשאול שאלות ותאפשר הכנה לקראת המוות שבכל מקרה יגיע בשלב מסויים ולא מתוך תחושת יאוש וחוסר תקשורת ,אלה מתוך פתיחות יכולת לדבר על הכל, להגיד דברים שלא נאמרו בטרם נפרדים, תווצר פרידה משמעותית שמשאירה פחות משקעים, תיהיה הזדמנות לאדם שנפרד להגיד את שעל ליבו ונפשו את רצונותיו בטרם ייפרד. מניסיוני, תקשורת פתוחה למרות הקושי לכל הסובבים היא עדיפה ברוב המקרים, אך היא דורשת חינוך ושינוי תרבותי לגבי תפיסת סוף החיים.